דרך הלהקהשיעור זום 2

תומר פתח בבוחן פתע. שאל מי זוכר את נוסחת האיזון, וכולנו גמגמנו. הוא לא נתן לזה לעבור בשקט.

״אם אתם לא זוכרים את נוסחת האיזון, אנחנו בבעיה קשה מאוד. על זה כל הסדנה בנויה.״

— תומר, בפתיחת השיעור

והנה החיבור: כדי לתת ביטחון וודאות, אני צריך להיות מנהיג להקה. מנהיג להקה זה מי שנותן ביטחון וודאות. זה כל השיעור.

מהיום ובמיוחד מהמפגש בשטח, אנחנו לוקחים את ההגה בפועל.

המשפט שסביבו נבנה כל השיעור, וגם המשפט שהכי לא נעים לשמוע.

ראינו שני סרטונים של מאלף שהדגים את זה בצורה שקשה להתווכח איתה. בראשון הוא רק ניפח שפתיים ונשף, צליל שמסמן לכלבים סכנה, והכלבה שלו מיד התחילה לחפש מסביב.

בשני הוא העמיד פנים שיש משהו מעניין בחורשה, והכלבים מיד נעצו מבט לשם. הם לא ידעו מה הם מחפשים. הם רק ידעו שהוא מחפש משהו. ברגע שהוא חזר להסתכל קדימה, הם שחררו.

וההערה שסגרה את זה: אם אני לחוץ כשאני פוגש כלבים, אין סיכוי שהכלב שלי לא יגיב לזה.

מישהי בשיעור אמרה שהיא לא לחוצה בטיול. תומר ענה שהוא מקבל את האמירה הזאת כל הזמן, אבל שפת הגוף מספרת סיפור אחר, והכלב קורא את שפת הגוף, לא את ההצהרה.

ציפיתי לרשימה של תכונות אופי וקיבלתי רשימה של התנהגויות. אפשר לתרגל אותן, וזה מה שעושה אותה שימושית.

״בני אדם הם החיות היחידות בטבע שהולכים אחרי מנהיגים לא יציבים... זה לא עובד ככה בעולם החי.״

— תומר

הדימוי שנשאר לי: עכבר זז בתנועות חדות ומהירות. אריה זז לאט, בתנועות עגולות, עם המון ביטחון. אף אחד לא רוצה שעכבר ינהיג אותו.

״כל מספר שאתם חושבים שאתם צריכים של כמות החזרות שאתם צריכים כדי ללמד את הכלבים שלכם משהו, תכפילו את זה ב-10.״

— תומר

והבהרה חשובה: מותר לדבר אל הכלב. כשנותנים חיבה או משחקים, אפשר לעשות איתו שיחות נפש. היציבות נדרשת ברגע שאני עובר לעמדת מנהיג.

החלק שנתן שם לדברים שראיתי כל יום ולא ידעתי איך לקרוא להם.

לכל מצב תודעה יש סטייטים אפשריים, מצבים רגשיים שהכלב יכול להיות בהם בזמן שהוא שם.

ומכאן ברור לאן אנחנו מכוונים: אנחנו רוצים שהכלב יהיה במעקב רוב הזמן. שם נמצאים הסטייטים שאנחנו רוצים.

וגילינו שכבר עשינו את זה בלי לדעת: הליכת מנהיג היא מעקב, הליכה חופשית היא חקירה. הטיול כבר מנער אותם בין מצבי תודעה.

המילה שחזרה בשיעור יותר מכל מילה אחרת. לקח לי זמן להבין שהיא לא מתארת מה אני מרגיש, אלא איך אני קורא למה שאני מרגיש.

וזה מתחבר ישירות למודל הכלבי מהזום הראשון: אצל הכלב יש אירוע ותגובה, והתגובה נשלטת על ידי הרגש שלו, כלומר הסטייט שלו.

שלוש דרכים לשלוט בסטייט. הראשונה היא הגוף, וזאת שעובדת הכי מהר.

תומר עשה עלינו ניסוי חי. שאל מה הסטייט שלנו, קיבל מתח, לחץ, ריכוז, סקרנות. אחר כך העמיד את כולנו ל-20 שניות של אנרגיה מקסימלית. ושאל שוב.

התשובות היו אחרות לגמרי. לא משנה לאן, הסטייט השתנה.

וההרחבה מהשיעור הזה: לא חייבים שתי דקות. אפשר לשנות סטייט ב-20 שניות, מוזיקה וקפיצות עושות את העבודה, לא משנה כמה עייף הייתי לפני.

הדרך השנייה, וכמעט חזקה כמו הפיזיולוגיה. הניסוי שעשה לנו עליה נשאר לי בראש.

הניסוי

תומר ביקש מכולנו לספור, בעשרים שניות, כמה דברים חומים אנחנו רואים סביבנו. אחר כך שאל כמה דברים אדומים ראינו. כולם ענו: אפס.

ואז נתן עוד עשרים שניות לספור דברים אדומים, ופתאום כולם מצאו.

זו גם הסיבה שכשקונים רכב חדש פתאום כולם נוסעים באותו דגם, וכשלומדים מילה חדשה פתאום כולם משתמשים בה. המוח מראה לנו יותר את מה שאנחנו מחפשים.

הסיפור של מיטל

מיטל התעצבנה כל פעם שהכלב שלה עקף אותה בטיול, כי היא הייתה מרוכזת במרחק שהיא צריכה לעשות. ואז היא שינתה פוקוס, היא החליטה שכל הטיול הוא רק לדאוג שהוא הולך לידה, ולא משנה לאן היא מגיעה.

היא הפסיקה להתעצבן. והכלב התחיל ללכת לידה. השינוי היחיד היה הפוקוס, אבל הוא שינה את הסטייט שלה, וממנו הכלב יכול היה לקבל הכוונה.

והסיבה שזה קשה: המוח שלנו מתוכנת לחפש את השלילי. ככה המין האנושי שרד. צריך לאמן אותו לראות את החיובי.

כאן קיבלנו את המשימה שמלווה אותנו עד סוף הסדנה. וגיליתי שכל החיים הגדרתי הצלחה בצורה צרה מדי.

1. הגדרתי יעד והשגתי אותוהסוג שכולם מכירים.
2. פעולה שביצעתיבין אם אחרי היסוס ובין אם מתוכננת. חזרתי הביתה, ראיתי שהפח עולה על גדותיו, ולמרות שלא בא לי, זרקתי אותו. או: כיוונתי שעון ל-5:00 כדי לצאת לפני החום, והשעון צלצל וקמתי.
3. הבנה חדשהמשהו חדש שהבנתי על העולם.
4. תובנה חדשהמשהו חדש שלמדתי על עצמי, שמשנה איך שאני רואה דברים.
5. טעות מזוהההאהוב על תומר. לא הטעות היא ההצלחה, אלא זה שזיהיתי אותה. אנחנו לומדים מטעויות הרבה יותר מאשר מהצלחות.

״גם לשלוח הצלחות זה הצלחה.״

— תומר, למי שיגיד שלא מצא הצלחות

תומר הראה תמונה של טיגריס ושאל איך זה גורם לנו להרגיש. כולם אמרו פחד. ואז הוא שאל מאיפה הפחד.

התשובות היו "מתקיפה", "מלהיטרף". והוא הצביע על זה: כל אלה נמצאים בעתיד. כרגע, בתמונה, הטיגריס לא תוקף כלום. אולי הוא בכלל סיים לאכול.

והמפתח: המוח שלנו לא יודע להבדיל בין מציאות לדמיון. מי שראה סרט אימה והרגיש מתח יודע את זה. אנחנו יודעים שזה סרט. המוח לא יודע.

אז כשאני נזכר בכל הפעמים שהכלב שלי הגיב, או חוזה מה יקרה עוד רגע, אני כבר לא בהווה. והכלב, שנמצא רק בהווה, מקבל לחץ בלי סיבה נראית לעין. ואז הוא מחפש את הסיבה, ומוצא אותה בכלב שממול.

ותרגיל קטן לניקוי הראש שתומר משתמש בו בעצמו: לשאול את עצמי "מעניין מה תהיה המחשבה הבאה שלי", ולהתרכז בזה. המוח לא יודע להתמודד עם זה, ונוצר רגע של שקט. באותו רגע מתחילים תצפית.

הוא סיפר שהוא עשה את זה עם הבת שלו, שפחדה ללכת בחושך. הוא התחיל לשאול אותה מה היא רואה ומה היא שומעת, והיא התחילה לאסוף צבעים וצורות. לא רק שהיא שחררה את היד שלו, היא העזה להתרחק ממנו כדי לחפש עוד. באותו חושך בדיוק.

הוא סיפר את זה על בובי שלו, שהייתה מגיבה לעשרה מתוך עשרה כלבים ברחוב, ומזהה אותם משני קילומטר. היום כלב חולף לידה בזמן שהיא עושה את הצרכים, שזו התנוחה הפגיעה ביותר שכלב יכול להיות בה, וזה לא מעניין אותה.

וההערה החשובה על הקצב: בפעם הראשונה זה לא יעבוד. גם לא בשנייה. בחמישית כן, בשישית כן, ובפעם המאה הכלב יסתכל על הכלב השני, יסתכל עליכם, וימשיך ללכת.

הצלע השלישית. פחות מהירה מהשתיים הראשונות, אבל היא זו שקובעת את הסטייט שאני נמצא בו רוב היום.

וזה עובד בדיוק אותו דבר על הכלב ועל עצמי. אם אני אומר שהכלב שלי הוא כלב תוקפני, הגדרתי לו זהות, ואני אעשה בלי משים פעולות שיחזקו אותה. אם אני אומר על עצמי שאני מטומטם, המוח יביא לי את כל ההוכחות.

והמחקר שהוא הביא: לקחו אנשים שאמרו על עצמם שהם ברי מזל ואנשים שאמרו שאין להם מזל, ונתנו לכולם עיתון לספור בו תמונות. בעמוד השני היה כתוב בענק שיש 42 תמונות. כמעט כל מי שהגדיר את עצמו כבר מזל ראה את ההודעה וסיים. כמעט כל מי שאמר שאין לו מזל פספס אותה, ספר הכל, וגם טעה בספירה.

הכלי שקיבלנו כדי לעבוד על המלל, וגם התרגיל שביקשו מאיתנו לשלוח.

הדוגמה שלו: "בן אדם טייל עם הכלב שלו והכלב פשוט גרר אותו במעלה העלייה". זה סיפור. מי אמר שהוא גרר? אולי הבעלים בכלל משך אותו אחורה. אולי הוא רצה שהכלב יגרור כי הוא כבר עשה שמונה קילומטר.

האמת: ראיתי איש וכלב, הם היו אחד אחרי השני, הם היו מחוברים ברצועה, והרצועה הייתה מתוחה.

שימו לב שהניסוח השני לא מפעיל בי כמעט שום רגש. וזה בדיוק העניין.

״עם זה אני יכול לעבוד איתה. עם תסכול, כעס ופחד אני לא יכול לעבוד איתה. כי אני לא יציב.״

— תומר

ולמה זה כל כך חשוב: בפעם הבאה שאני נתקל בסיטואציה דומה, אני נכנס אליה אוטומטית עם הרגשות מהסיפור, ואז אני לא יכול לתפעל את האירוע. הכלבים שלנו לא נמצאים בסיפור. הם רק באמת.

הדבר האחרון על סטייט, וגם הדבר שהכי הרגיע אותי בכל השיעור.

אנחנו קובעים סטנדרטים כשאנחנו בשיא. אף אחד לא אומר "רצתי רק 10 מטר, זה הסטנדרט שלי". קובעים את הסטנדרט אחרי ששברנו שיא.

אבל אז מגיע יום חלש, מיגרנה, מחלה, עייפות, והסטנדרט נשאר גבוה. נוצר מתח בין הסטנדרט למצב, והמתח הזה מחריף את המצב.

אותו דבר בריצה: אם אני רגיל ל-10 ק"מ וסובבתי קרסול, ואני משאיר את הסטנדרט על 10, אני מהר מאוד אתחיל להגיד לעצמי שאני לוזר, ובסוף אפסיק לרוץ לגמרי. אם אני מוריד ל-500 מטר, אני נשאר בפנים, ואחזור לשיא.

כאן עזבנו את האישי ועברנו לכלב. ותומר הבהיר מיד שהוא לא מצפה שנשנן טבלאות.

הכלל שנתן לזה סדר: כמה שהזנב גבוה יותר, יותר התרגשות ודריכות. כמה שנמוך יותר, יותר רוגע. בין הרגליים זה פחד או לחץ גבוה מאוד.

ניתחנו שלושה סרטונים. בשניים הראשונים ראינו שני כלבים במתח על אוכל ועל צעצוע, ובשניהם הכלב הסטטי, עם הפה הסגור והמבט הנעוץ, הוא שהחזיק את המצב. השני נבח, ליקק שפתיים וזז הרבה, והפסיד.

הסרטון השלישי היה הכי חשוב, ואפילו לא היה בו קרב. אדם מלטף כלב, והכלב מקרב, פה פתוח, עיניים סגורות, שרירים רפויים. ואז היד יורדת לחזה, והכל מתהפך: הראש יורד, הפה נסגר, מתחילים ליקוקים, המבט נעוץ. הוא סימן שוב ושוב שהוא רוצה שיעזבו אותו. האדם המשיך ללטף. וזה נגמר בביס.

״אם הוא היה קורא, הוא היה פשוט עוזב את הכלב והכלב היה הולך.״

— תומר

והדגש שחזר: זה משתנה מהר מאוד. גם אם היה מקרב לפני שנייה, זה יכול להפוך למרחיק תוך רגע. מה שחשוב זה לראות את השינוי.

החלק שהסביר לי למה הכלב שלי יודע שב במטבח ולא יודע שב ברחוב.

לכן אם לימדתי אותו "שב" רק במטבח בבוקר כשהבית ריק, בסלון הוא לא יידע מה זה. בלילה הוא לא יידע. כשיש אנשים בבית הוא לא יידע. צריך ללמד בהרבה הקשרים שונים.

1. ניתובמוביל אותו דרך האף לאן שאני רוצה, ומחבר את המילה תוך כדי התנועה. ככה מלמדים "אליי", "שב", "למקום".
2. לכידההוא עשה מעצמו משהו שאני רוצה, ואני מחזק בדיוק באותו רגע. הלך ונשכב במקום שלו? מחזק. עצרתי במעבר חצייה והוא התיישב לבד? מחזק.
3. שייפינגעיצוב התנהגות. משחק של חם-קר שבו הוא צריך להבין לבד מה אני רוצה, ואני מצמצם אפשרויות שלב אחרי שלב.

שייפינג לוקח הכי הרבה זמן ומאמץ, אבל ההתנהגות שנלמדת בו הכי עמוקה, והיא הופכת להיות חלק מהאופי. ככה מאמנים כלבי נחייה וכלבים שמזהים נפילת סוכר.

״כלבים הם מראה. הם משקפים את כל מה שאנחנו חווים, את כל מה שאנחנו עושים החוצה.״

— תומר

אם הכלב מסתכל עליי כשעובר כלב אחר, שיניתי לו את ההתנהגות מהיסוד. זו המטרה.

למה זה קריטי: ברגע שהוא מקבל את החיזוק הוא שואל "מה עשיתי?". אם אני קודם שולח את היד, בזמן הזה הוא כבר עשה דברים אחרים, ואני מחזק משהו אחר לגמרי ממה שהתכוונתי.

המילה עובדת כמו הפעמון של פבלוב. אחרי מספיק פעמים אפשר להתחיל להקריד את החטיפים.

בכל שלב אני מחזק רק אותו. ברגע שהוא הבין, מפסיקים לחזק אותו ועוברים לשלב הבא.

מתחילים בבית, כי יש פחות גירויים. אפשר לייצר גירויים מלאכותיים: לסגור אוכל ביד ולתת לו להריח, ולחזק כשהוא מחזיר אליי מבט. שלב מתקדם יותר, לזרוק אוכל על הרצפה. האוכל הזה מדמה כל גירוי שיש בחוץ: דשא, ציפורים, כלבים, חתולים, אנשים.

הדבר האחרון בשיעור, ומה שנעבוד עליו בשטח. חוקים הם מה שנדרש ממני כדי לתת לכלב ודאות.

הדימוי שהסביר לי את זה בבת אחת: רקדנית בלט על גג עזריאלי הפתוח. היא תרקוד מצומצמת, לא תתקרב לקצה. אבל אם מגדרים את הגג, היא תרשה לעצמה להגיע עד הקצה, בתנועות גדולות ורחבות, ותשתמש בכל השטח.

וגילינו שכבר התחלנו: הליכת מנהיג ואז חקירה ואז חזרה, זו הגבלה. משחקים ועכשיו מפסיקים, הגבלה. כדי לאכול צריך להיות רגוע, זה חוק. כדי לצאת לטיול צריך להיות רגוע, חוק.

איך מגדירים חוק

חוק הוא בעצם סיטואציה: איך אני רוצה שהכלב יתנהג במצב מסוים.

• ספציפי ופשוטלא "בובי רגועה כשנכנסים אורחים". מה זה רגועה? איפה? עד מתי? במקום זה: ברגע שהאורח דופק בדלת, בובי הולכת למקום שלה ושוכבת שם רגועה עד שאני משחרר אותה.
• מדידאני צריך לדעת אם הוא עבר על החוק או לא. "בובי נובחת שלוש נביחות, עוצרת, ומתחילה לזוז לכיוון המקום שלה תוך חמש שניות". את זה אפשר למדוד.
• בלשון הווהלא "היא תהיה רגועה". "היא עושה את זה עכשיו".
• ריאליוכאן תומר היה חד: רק הוא קובע אם זה ריאלי. אתם כותבים את החוק והוא יגיד. דוגמה ללא ריאלי, לדרוש מכלב אחורי לא לנבוח בכלל. זה התפקיד שלו. ריאלי זה שתיים-שלוש נביחות התראה ועצירה.
• מנוסח כמה כןלא "בובי לא נובחת על האורחים". כלבים, כמו הווייז וכמו התת-מודע שלנו, לא יודעים מה זה לא. אם אני אומר "לא על הספה" כל מה שהוא שומע זה "ספה".

לבצע את החוק

כדי ללמד את החוק, מביימים את הסיטואציה. מזמינים מישהו לדפוק בדלת שוב ושוב. היתרון: אני יודע שזה לא אמיתי, ולכן אני יכול להיות ברוגע וביטחון ולהכווין. מבחינת הכלב זה מקרה אמת לכל דבר, הוא לא יודע שזה מבוים.

והדגש: אני מעדיף לגרום לו להצליח לעמוד בחוק ולחזק אותו, ולא לגרום לו להיכשל ולתקן.

ריכזתי לכאן את כל מה שתומר ביקש בפועל, ואת השגרות שממשיכות מהזום הראשון.

״וזהו, סיימנו להיום וכל הכבוד למי שהצליח להחזיק מעמד.״

— תומר, בסיום השיעור