דרך הלהקהשיעור זום 2

השיעור נפתח בחזרה על נוסחת האיזון מהזום הראשון, ומשם למעטפת שטרם נלמדה.

״אם אתם לא זוכרים את נוסחת האיזון, אנחנו בבעיה קשה מאוד. על זה כל הסדנה בנויה.״

— תומר, בפתיחת השיעור

והנה החיבור: כדי לתת ביטחון וודאות, צריך להיות מנהיג להקה. מנהיג להקה זה מי שנותן ביטחון וודאות. זה כל השיעור.

מהיום ובמיוחד מהמפגש בשטח, אנחנו לוקחים את ההגה בפועל.

העיקרון שסביבו נבנה כל השיעור: קודם אני, אחר כך הסביבה.

ראינו שני סרטונים של מאלף שהדגים את זה בצורה שקשה להתווכח איתה. בראשון הוא רק ניפח שפתיים ונשף, צליל שמסמן לכלבים סכנה, והכלבה שלו מיד התחילה לחפש מסביב.

בשני הוא העמיד פנים שיש משהו מעניין בחורשה, והכלבים מיד נעצו מבט לשם. הם לא ידעו מה הם מחפשים. הם רק ידעו שהוא מחפש משהו. ברגע שהוא חזר להסתכל קדימה, הם שחררו.

וההערה שסגרה את זה: מי שלחוץ כשהוא פוגש כלבים, אין סיכוי שהכלב שלו לא יגיב לזה.

מישהי בשיעור אמרה שהיא לא לחוצה בטיול. תומר ענה שהוא מקבל את האמירה הזאת כל הזמן, אבל שפת הגוף מספרת סיפור אחר, והכלב קורא את שפת הגוף, לא את ההצהרה.

שש התנהגויות שאפשר לתרגל, ולא תכונות אופי שנולדים איתן.

״בני אדם הם החיות היחידות בטבע שהולכים אחרי מנהיגים לא יציבים... זה לא עובד ככה בעולם החי.״

— תומר

הדימוי שתומר השתמש בו: עכבר זז בתנועות חדות ומהירות. אריה זז לאט, בתנועות עגולות, עם המון ביטחון. אף אחד לא רוצה שעכבר ינהיג אותו.

״כל מספר שאתם חושבים שאתם צריכים של כמות החזרות שאתם צריכים כדי ללמד את הכלבים שלכם משהו, תכפילו את זה ב-10.״

— תומר

והבהרה חשובה: מותר לדבר אל הכלב. כשנותנים חיבה או משחקים, אפשר לעשות איתו שיחות נפש. היציבות נדרשת ברגע שעוברים לעמדת מנהיג.

שלושה מצבי תודעה שהכלב עובר ביניהם כל היום, ומה אפשר לעשות עם זה.

לכל מצב תודעה יש סטייטים אפשריים, מצבים רגשיים שהכלב יכול להיות בהם בזמן שהוא שם.

ומכאן ברור לאן אנחנו מכוונים: אנחנו רוצים שהכלב יהיה במעקב רוב הזמן. שם נמצאים הסטייטים שאנחנו רוצים.

וגילינו שכבר עשינו את זה בלי לדעת: הליכת מנהיג היא מעקב, הליכה חופשית היא חקירה. הטיול כבר מנער אותם בין מצבי תודעה.

המונח שחוזר לאורך כל השיעור, וההגדרה המדויקת שלו היא מה שנותן שליטה.

וזה מתחבר ישירות למודל הכלבי מהזום הראשון: אצל הכלב יש אירוע ותגובה, והתגובה נשלטת על ידי הרגש שלו, כלומר הסטייט שלו.

שלוש דרכים לשלוט בסטייט. הראשונה היא הגוף, וזו שעובדת הכי מהר.

תומר עשה עלינו ניסוי חי. שאל מה הסטייט שלנו, קיבל מתח, לחץ, ריכוז, סקרנות. אחר כך העמיד את כולנו ל-20 שניות של אנרגיה מקסימלית. ושאל שוב.

התשובות היו אחרות לגמרי. לא משנה לאן, הסטייט השתנה.

וההרחבה מהשיעור הזה: לא חייבים שתי דקות. אפשר לשנות סטייט ב-20 שניות, מוזיקה וקפיצות עושות את העבודה, לא משנה כמה עייפים היו לפני.

הדרך השנייה, וכמעט חזקה כמו הפיזיולוגיה. מה שמקבל פוקוס הוא מה שנחווה.

הניסוי

תומר ביקש מכולנו לספור, בעשרים שניות, כמה דברים חומים אנחנו רואים סביבנו. אחר כך שאל כמה דברים אדומים ראינו. כולם ענו: אפס.

ואז נתן עוד עשרים שניות לספור דברים אדומים, ופתאום כולם מצאו.

זו גם הסיבה שכשקונים רכב חדש פתאום כולם נוסעים באותו דגם, וכשלומדים מילה חדשה פתאום כולם משתמשים בה. המוח מראה לנו יותר את מה שאנחנו מחפשים.

הסיפור של מיטל

מיטל התעצבנה כל פעם שהכלב שלה עקף אותה בטיול, כי היא הייתה מרוכזת במרחק שהיא צריכה לעשות. ואז היא שינתה פוקוס, היא החליטה שכל הטיול הוא רק לדאוג שהוא הולך לידה, ולא משנה לאן היא מגיעה.

היא הפסיקה להתעצבן. והכלב התחיל ללכת לידה. השינוי היחיד היה הפוקוס, אבל הוא שינה את הסטייט שלה, וממנו הכלב יכול היה לקבל הכוונה.

והסיבה שזה קשה: המוח שלנו מתוכנת לחפש את השלילי. ככה המין האנושי שרד. צריך לאמן אותו לראות את החיובי.

המשימה שמלווה את הסדנה עד סופה, וחמש הדרכים שבהן אפשר לזהות הצלחה.

1. הגדרתי יעד והשגתי אותוהסוג שכולם מכירים.
2. פעולה שביצעתיבין אם אחרי היסוס ובין אם מתוכננת. חזרתי הביתה, ראיתי שהפח עולה על גדותיו, ולמרות שלא בא לי, זרקתי אותו. או: כיוונתי שעון ל-5:00 כדי לצאת לפני החום, והשעון צלצל וקמתי.
3. הבנה חדשהמשהו חדש שמבינים על העולם.
4. תובנה חדשהמשהו חדש שלומדים על עצמנו, שמשנה את הדרך שבה רואים דברים.
5. טעות מזוהההאהוב על תומר. לא הטעות היא ההצלחה, אלא זה שזיהיתי אותה. אנחנו לומדים מטעויות הרבה יותר מאשר מהצלחות.

״גם לשלוח הצלחות זה הצלחה.״

— תומר, למי שיגיד שלא מצא הצלחות

החלק הקריטי למי שיש לו כלב ריאקטיבי, והכלי המרכזי של השיעור.

התשובות היו "מתקיפה", "מלהיטרף". והוא הצביע על זה: כל אלה נמצאים בעתיד. כרגע, בתמונה, הטיגריס לא תוקף כלום. אולי הוא בכלל סיים לאכול.

והמפתח: המוח שלנו לא יודע להבדיל בין מציאות לדמיון. מי שראה סרט אימה והרגיש מתח יודע את זה. אנחנו יודעים שזה סרט. המוח לא יודע.

כשנזכרים בכל הפעמים שהכלב הגיב, או חוזים מה יקרה עוד רגע, כבר לא נמצאים בהווה. והכלב, שנמצא רק בהווה, מקבל לחץ בלי סיבה נראית לעין. ואז הוא מחפש את הסיבה, ומוצא אותה בכלב שממול.

ותרגיל קטן לניקוי הראש שתומר משתמש בו בעצמו: לשאול את עצמי "מעניין מה תהיה המחשבה הבאה שלי", ולהתרכז בזה. המוח לא יודע להתמודד עם זה, ונוצר רגע של שקט. באותו רגע מתחילים תצפית.

הוא סיפר שהוא עשה את זה עם הבת שלו, שפחדה ללכת בחושך. הוא התחיל לשאול אותה מה היא רואה ומה היא שומעת, והיא התחילה לאסוף צבעים וצורות. לא רק שהיא שחררה את היד שלו, היא העזה להתרחק ממנו כדי לחפש עוד. באותו חושך בדיוק.

הוא סיפר את זה על בובי שלו, שהייתה מגיבה לעשרה מתוך עשרה כלבים ברחוב, ומזהה אותם משני קילומטר. היום כלב חולף לידה בזמן שהיא עושה את הצרכים, שזו התנוחה הפגיעה ביותר שכלב יכול להיות בה, וזה לא מעניין אותה.

וההערה החשובה על הקצב: בפעם הראשונה זה לא יעבוד. גם לא בשנייה. בחמישית כן, בשישית כן, ובפעם המאה הכלב יסתכל על הכלב השני, יסתכל עליכם, וימשיך ללכת.

הצלע השלישית. איטית יותר מהשתיים הראשונות, והיא זו שקובעת את הסטייט שחוזרים אליו רוב היום.

וזה עובד בדיוק אותו דבר על הכלב ועל עצמנו. מי שאומר על הכלב שלו שהוא כלב תוקפני הגדיר לו זהות, ויעשה בלי משים פעולות שיחזקו אותה. מי שאומר על עצמו שהוא מטומטם, המוח יביא לו את כל ההוכחות.

והמחקר שהוא הביא: לקחו אנשים שאמרו על עצמם שהם ברי מזל ואנשים שאמרו שאין להם מזל, ונתנו לכולם עיתון לספור בו תמונות. בעמוד השני היה כתוב בענק שיש 42 תמונות. כמעט כל מי שהגדיר את עצמו כבר מזל ראה את ההודעה וסיים. כמעט כל מי שאמר שאין לו מזל פספס אותה, ספר הכל, וגם טעה בספירה.

הכלי הכתוב לעבודה על השפה והמלל, וגם התרגיל שנשלח לתומר.

הדוגמה שלו: "בן אדם טייל עם הכלב שלו והכלב פשוט גרר אותו במעלה העלייה". זה סיפור. מי אמר שהוא גרר? אולי הבעלים בכלל משך אותו אחורה. אולי הוא רצה שהכלב יגרור כי הוא כבר עשה שמונה קילומטר.

האמת: ראיתי איש וכלב, הם היו אחד אחרי השני, הם היו מחוברים ברצועה, והרצועה הייתה מתוחה.

שימו לב שהניסוח השני לא מפעיל בי כמעט שום רגש. וזה בדיוק העניין.

״עם זה אני יכול לעבוד איתה. עם תסכול, כעס ופחד אני לא יכול לעבוד איתה. כי אני לא יציב.״

— תומר

ולמה זה כל כך חשוב: בפעם הבאה שנתקלים בסיטואציה דומה, נכנסים אליה אוטומטית עם הרגשות מהסיפור, ואז אי אפשר לתפעל את האירוע. הכלבים שלנו לא נמצאים בסיפור. הם רק באמת.

הדבר האחרון על סטייט, והוא נוגע לימים החלשים.

אנחנו קובעים סטנדרטים כשאנחנו בשיא. אף אחד לא אומר "רצתי רק 10 מטר, זה הסטנדרט שלי". קובעים את הסטנדרט אחרי ששברנו שיא.

אבל אז מגיע יום חלש, מיגרנה, מחלה, עייפות, והסטנדרט נשאר גבוה. נוצר מתח בין הסטנדרט למצב, והמתח הזה מחריף את המצב.

אותו דבר בריצה: מי שרגיל ל-10 ק"מ וסובב קרסול, ומשאיר את הסטנדרט על 10, יתחיל מהר מאוד להגיד לעצמו שהוא לוזר, ובסוף יפסיק לרוץ לגמרי. מי שמוריד ל-500 מטר נשאר בפנים, ויחזור לשיא.

מכאן עוברים מהצד של הבעלים לצד של הכלב, ולקריאת שפת הגוף שלו.

הכלל שנתן לזה סדר: כמה שהזנב גבוה יותר, יותר התרגשות ודריכות. כמה שנמוך יותר, יותר רוגע. בין הרגליים זה פחד או לחץ גבוה מאוד.

ניתחנו שלושה סרטונים. בשניים הראשונים ראינו שני כלבים במתח על אוכל ועל צעצוע, ובשניהם הכלב הסטטי, עם הפה הסגור והמבט הנעוץ, הוא שהחזיק את המצב. השני נבח, ליקק שפתיים וזז הרבה, והפסיד.

הסרטון השלישי היה הכי חשוב, ואפילו לא היה בו קרב. אדם מלטף כלב, והכלב מקרב, פה פתוח, עיניים סגורות, שרירים רפויים. ואז היד יורדת לחזה, והכל מתהפך: הראש יורד, הפה נסגר, מתחילים ליקוקים, המבט נעוץ. הוא סימן שוב ושוב שהוא רוצה שיעזבו אותו. האדם המשיך ללטף. וזה נגמר בביס.

״אם הוא היה קורא, הוא היה פשוט עוזב את הכלב והכלב היה הולך.״

— תומר

והדגש שחזר: זה משתנה מהר מאוד. גם אם היה מקרב לפני שנייה, זה יכול להפוך למרחיק תוך רגע. מה שחשוב זה לראות את השינוי.

מה שמסביר למה כלב יודע לשבת במטבח ולא יודע לשבת ברחוב.

לכן אם לימדתי אותו "שב" רק במטבח בבוקר כשהבית ריק, בסלון הוא לא יידע מה זה. בלילה הוא לא יידע. כשיש אנשים בבית הוא לא יידע. צריך ללמד בהרבה הקשרים שונים.

1. ניתובמובילים אותו דרך האף לאן שרוצים, ומחברים את המילה תוך כדי התנועה. ככה מלמדים "אליי", "שב", "למקום".
2. לכידההוא עשה מעצמו משהו רצוי, ומחזקים בדיוק באותו רגע. הלך ונשכב במקום שלו? מחזקים. עצרנו במעבר חצייה והוא התיישב לבד? מחזקים.
3. שייפינגעיצוב התנהגות. משחק של חם-קר שבו הוא צריך להבין לבד מה רוצים ממנו, ומצמצמים אפשרויות שלב אחרי שלב.

שייפינג לוקח הכי הרבה זמן ומאמץ, אבל ההתנהגות שנלמדת בו הכי עמוקה, והיא הופכת להיות חלק מהאופי. ככה מאמנים כלבי נחייה וכלבים שמזהים נפילת סוכר.

״כלבים הם מראה. הם משקפים את כל מה שאנחנו חווים, את כל מה שאנחנו עושים החוצה.״

— תומר

התרגול המרכזי לשבועות הקרובים. כלב שמסתכל על הבעלים כשעובר כלב אחר הוא כלב עם התנהגות אחרת לגמרי.

למה זה קריטי: ברגע שהוא מקבל את החיזוק הוא שואל "מה עשיתי?". כששולחים קודם את היד, בזמן הזה הוא כבר עשה דברים אחרים, ומתקבל חיזוק למשהו אחר לגמרי.

המילה עובדת כמו הפעמון של פבלוב. אחרי מספיק פעמים אפשר להתחיל להקריד את החטיפים.

בכל שלב מחזקים רק אותו. ברגע שהוא הבין, מפסיקים לחזק אותו ועוברים לשלב הבא.

מתחילים בבית, כי יש פחות גירויים. אפשר לייצר גירויים מלאכותיים: לסגור אוכל ביד ולתת לו להריח, ולחזק כשהוא מחזיר אליי מבט. שלב מתקדם יותר, לזרוק אוכל על הרצפה. האוכל הזה מדמה כל גירוי שיש בחוץ: דשא, ציפורים, כלבים, חתולים, אנשים.

החלק האחרון בשיעור, וזה שממשיך למפגש בשטח.

הדימוי שהסביר לי את זה בבת אחת: רקדנית בלט על גג עזריאלי הפתוח. היא תרקוד מצומצמת, לא תתקרב לקצה. אבל אם מגדרים את הגג, היא תרשה לעצמה להגיע עד הקצה, בתנועות גדולות ורחבות, ותשתמש בכל השטח.

וגילינו שכבר התחלנו: הליכת מנהיג ואז חקירה ואז חזרה, זו הגבלה. משחקים ועכשיו מפסיקים, הגבלה. כדי לאכול צריך להיות רגוע, זה חוק. כדי לצאת לטיול צריך להיות רגוע, חוק.

איך מגדירים חוק

חוק הוא בעצם סיטואציה: איך רוצים שהכלב יתנהג במצב מסוים.

• ספציפי ופשוטלא "בובי רגועה כשנכנסים אורחים". מה זה רגועה? איפה? עד מתי? במקום זה: ברגע שהאורח דופק בדלת, בובי הולכת למקום שלה ושוכבת שם רגועה עד שמשחררים אותה.
• מדידצריך לדעת אם הוא עבר על החוק או לא. "בובי נובחת שלוש נביחות, עוצרת, ומתחילה לזוז לכיוון המקום שלה תוך חמש שניות". את זה אפשר למדוד.
• בלשון הווהלא "היא תהיה רגועה". "היא עושה את זה עכשיו".
• ריאליוכאן תומר היה חד: רק הוא קובע אם זה ריאלי. אתם כותבים את החוק והוא יגיד. דוגמה ללא ריאלי, לדרוש מכלב אחורי לא לנבוח בכלל. זה התפקיד שלו. ריאלי זה שתיים-שלוש נביחות התראה ועצירה.
• מנוסח כמה כןלא "בובי לא נובחת על האורחים". כלבים, כמו הווייז וכמו התת-מודע שלנו, לא יודעים מה זה לא. מי שאומר "לא על הספה", כל מה שהכלב שומע זה "ספה".

לבצע את החוק

כדי ללמד את החוק, מביימים את הסיטואציה. מזמינים מישהו לדפוק בדלת שוב ושוב. היתרון: כשיודעים שזה לא אמיתי, אפשר להיות ברוגע וביטחון ולהכווין. מבחינת הכלב זה מקרה אמת לכל דבר, הוא לא יודע שזה מבוים.

והדגש: עדיף לגרום לו להצליח לעמוד בחוק ולחזק אותו, ולא לגרום לו להיכשל ולתקן.

כל מה שתומר ביקש בפועל, מרוכז במקום אחד.

״וזהו, סיימנו להיום וכל הכבוד למי שהצליח להחזיק מעמד.״

— תומר, בסיום השיעור