דרך הלהקהשיעור זום 1

ארבע רמות זהות לכל כלב, והשם הוא לא אחת מהן. רוב הטעויות הנפוצות מתחילות בדיוק כאן.

הסדר הוא: בעל חיים, כלב, הגזע שלו, ואז השם. השם הוא רמת זהות מלאכותית שאנחנו הוספנו. בטבע אין שמות, כלבים לא מתקשרים בשם. השם הוא בשבילנו, כדי שנוכל להתחבר אליהם רגשית.

והנה החלק שכאב: רוב הטעויות שאנחנו עושים נובעות בדיוק מזה שאנחנו מתייחסים רק לגזע ורק לשם.

אז לאן אנחנו כן מכוונים? לרמה של "בעל חיים מסוג כלב". שם נמצאים היצרים המשותפים לכולם, ומשם אפשר להשפיע על כל כלב.

בעולם הכלבים אין מילים. יש אנרגיה ושפת גוף, וזהו. אצל בני אדם המלל הוא בערך שבעה אחוזים מהתקשורת. אצל כלבים אפס.

ההבדל בין קרב למשחק הוא האנרגיה בלבד. הפעולה עצמה זהה. הכלב השני יודע מה קורה רק לפי האנרגיה.

זה מסביר תופעה מוכרת בגינת כלבים: כשנכנס כלב מפוצץ אנרגיה, כל הכלבים מתביתים עליו. הם לא תוקפים. הם מנסים להוריד לו את האנרגיה.

ארבע האנרגיות שאנחנו רוצים לחלוק עם הכלב במהלך היום: רוגע, ביטחון, אהבה והנאה. את אהבה והנאה כולנו יודעים לתת. העבודה שלנו היא ברוגע ובביטחון.

״אני יכול להגיד, יואו, איך בא לי כבר לחזור מהטיול, לרבוץ על הספה... אני עדיין נשאר עם אותו רגש והכוונה היא אותה כוונה, אני יוצא לטיול.״

— תומר, בתשובה לשאלה מה עושים כשאין כוח אחרי יום עבודה

שתי טכניקות פיזיות שלוקחות פחות משלוש דקות, ואיתן נכנסים לרוגע ולביטחון לפני שמכוונים את הכלב.

העיקרון הוא ביופידבק: לא רק המוח שולט בגוף, גם הגוף שולט במוח. עמידה שתי דקות בעמידת גיבור-על מעלה טסטוסטרון ומורידה קורטיזול, שהוא הורמון הלחץ, רק מהעמידה עצמה.

למה זה עובד: נשיפה איטית מהשאיפה מורידה את הדופק. השאיפה הנוספת פותחת את השקיקים בריאות ומשחררת פחמן דו-חמצני שנשאר תקוע.

״הדרך הכי מהירה להיכנס... לעמידת מנהיג, זה להיכנס לעמידת גיבור על ולהרפות.״

— תומר

הכלב חווה את העולם רק דרך החושים, ובסדר הפוך משלנו. מכאן נגזר גם איך נכון לפגוש כלב חדש.

בגלל זה כשאנחנו יוצאים מהבית אנחנו לא קיימים יותר בעולם שלו, וכשאנחנו חוזרים, פתאום אנחנו שוב בחיים. זה מסביר את קבלת הפנים.

כשגורים נולדים, רק האף פתוח. שבועיים הם לא רואים ולא שומעים. אמא והאחים הם ריח ואנרגיה, וזהו. אחר כך נפתחות העיניים, ושבוע אחריהן האוזניים.

מכאן נגזר איך פוגשים כלב חדש: לא אומרים לו "אוי כמה אתה חמוד", כי זה מפעיל לו את האוזניים. לא דוחפים יד לפנים, כי זה מפעיל לו את העיניים. נותנים לו בשקט להריח, ורק אחר כך מדברים.

הטכניקה שעליה נשענת רוב הלמידה בהמשך: להוביל את הכלב דרך האף.

אפשר לנתב בשלוש דרכים: אוכל (ריח), צעצוע (יצר ציד) וצליל. אנחנו מתמקדים בריח, כי זה החוש החזק ביותר, ואיתו אפשר להזיז את הכלב לכל מקום.

ככה מלמדים גם פקודות: מרימים את הריח עד שהכלב מתיישב, חוזרים שוב ושוב, ורק אחר כך מחברים את המילה "שב".

שימוש נוסף: להחזיר פוקוס. הכלב מנותב כל הזמן על ידי הסביבה, אנחנו רוצים שיהיה מנותב על ידינו.

לכלב אין היגיון ואין פרשנות. יש גירוי ויש תגובה, והרגש הוא מה שקובע איזו תגובה תצא.

אצלנו בני האדם המודל הוא: אירוע ← פרשנות ← רגש ← תגובה. אצל הכלב אין את שלב הפרשנות בכלל.

וזה בדיוק מה שנעשה לאורך כל הסדנה: לא נטפל בהתנהגות הספציפית, נשנה את המצב הרגשי.

כל התנהגות של כלב נכנסת לאחת מהארבע. ומי שהכלב שלו הולך לעימות, היעד הוא להוריד אותו בסולם הזה, לכיוון קבלה.

לכבד את האינסטינקט לא אומר לקבל את ההתנהגות. זה אומר להבין שהוא לא עושה את זה בכוונה, ומשם ללמד אותו מה כן לעשות במקום. ההבדל הזה משנה את האנרגיה שאיתה ניגשים, ולכן גם את הסיכוי שהוא יקשיב.

״חזרתיות זה שם המשחק אצל כלבים.״

— תומר

ההבחנה בין מה שנראה ונשמע בפועל לבין מה שמוסיפים מעצמנו. כלי שחוזר לאורך כל הסדנה.

תצפית זה רק מה שראיתי, שמעתי, הרחתי או הרגשתי פיזית. שום דבר מעבר.

למה זה חשוב: הכלבים שלנו נמצאים כל הזמן בתצפית בלבד. אנחנו מוסיפים פרשנות, לפעמים לא נכונה, והפרשנות יוצרת בנו תגובה שעוברת אליהם ומחמירה את המצב.

הנושא שעל שמו נקראת הסדנה. בכל להקה יש מנהיג ויש עוקבים, והבעיות מתחילות כשאין מי שינהג.

תומר השתמש בדימוי של רכב: ברכב חייב להיות נהג. כל השאר נוסעים. אנחנו לא רוצים שהכלב ינהג. משם מתחילות רוב הבעיות.

שלושת המיקומים הם ספקטרום, לא תיבות. יש כלב בין אמצעי לאחורי, ויש בין קדמי לאמצעי. מה שלא יהיה זה שילוב של קדמי ואחורי. אלה הפכים.

וההערה שהכי נחרטה לי: המיקומים נקבעים בלידה ולא משתנים. רואים אותם כבר בשגר, אצל גורים בני שבועות. וההיררכיה עצמה נבנית בעיקר בטיול.

לא בכל שגר נולד כלב קדמי. אם נולד, יהיה אחד בלבד, כי הם לא רוצים את התחרות.

בסרטון של הלהקה הבוגרת שהוצג בשיעור אפשר לראות את זה: כלב אמצעי שובב הציק לכלב שחור, כלב קדמי ניגש, נתן מבט אחד והלך. אחר כך האמצעיים הם אלה שנבחו ואכפו. הקדמי עמד בשקט לגמרי. וברגע שהם ראו שהוא לקח שליטה, כולם התפזרו.

״זה אף פעם לא אישי בלהקה... הוא עבר על החוקים ובזה זה יסתיים.״

— תומר, על שני כלבים שרבו ורגע אחר כך היו רגועים

הליבה של הסדנה. תומר עצר כאן, אמר שעל זה הכל בנוי, וביקש לדעת את הנוסחה בעל-פה.

ההיגיון מאחורי זה: כדי שהכלב יקשיב לנו, אנחנו צריכים קודם לתת לו סיבה טובה להקשיב. כלב מאוזן הוא כלב שיכול להקשיב.

נדידה

זאבים נודדים כשלושים קילומטר ביום, בערך 39,000 צעדים. הכלבים שלנו מבויתים ולא צריכים את זה. אבל מינימום הם כן צריכים.

״המינימום שכלב צריך לנדוד ביחד איתנו כלהקה... זה באזור ה-4 ק"מ, משהו כמו 5,000, 5,200 צעדים ביום.״

— תומר

ולמה זה קריטי: בעיני הכלב, מי שמוביל את הטיול הוא מנהיג הלהקה. ההיררכיה נבנית שם.

עבודה

המטרה היא לאתגר את המוח ולתת לו תפקיד. כלבים משתעממים בדיוק כמונו.

משחק

החלק המעשי ביותר בשיעור. שני סוגי הליכה בתוך אותו טיול, ושניהם לצילום ולשליחה.

הליכת מנהיג

אם הוא מתחיל לעקוף או למשוך, מרימים קלות את הרצועה כדי להרים את הראש. זה הברקס. אם צריך לעשות את זה שלוש פעמים בכמה שניות, עוצרים, מחזירים אותו אחורה, מחכים לפחות חמש שניות וממשיכים.

מי שקשה לו בחוץ, מתחיל בבית. פחות גירויים, הרבה יותר קל.

הליכה חופשית

והכלל הבסיסי: אף פעם לא הולכים אל תוך המשיכה של הכלב.

לגבי ציוד, קולר או הלטי או רתמה, התשובה של תומר הייתה פשוטה: מה שנוח לכם ועובד לכם.

ומי שהכלב שלו מושך חזק מדי מכדי לתרגל הליכת מנהיג: לעשות את כל הטיול בהליכה חופשית, ובכל משיכה לשנות כיוון. גם אם זה אומר עשר דקות של מעגלים במקום.

התרגיל שנשמע הכי פשוט ובפועל הוא הקשה מכולם. כל מה שנדרש הוא לעמוד בשקט ולחכות.

המטרה היא להוריד את רמת האנרגיה של הכלב. לא להכווין אותו פיזית, אלא לתת למוח שלו להגיע לפתרון לבד.

בגלל זה בהמתנה לא מדברים ולא נותנים פקודות. אמירת "שב" ו"ארצה" יוצרת תנוחה פיזית אבל מוח פעיל, והמטרה היא רוגע.

״המתנה בהתחלה זה קשה, זה לוקח הרבה זמן, אבל זה מתקצר בצורה אקספוננציאלית.״

— תומר

והדבר שהכי ריגש אותי: בסרטון של האמא והגורים ראינו אותה עושה בדיוק את זה. היא אמרה להם לזוז ממנה, חיכתה שיירגעו לגמרי, ורק אז הזמינה אותם לינוק. האמא הביולוגית כבר מלמדת אותם המתנה. אנחנו בדרך כלל הורסים את זה.

כל מה שתומר ביקש בפועל, מרוכז במקום אחד.

״אנחנו סיימנו וכל הכבוד שהגעתם עד הסוף. אתם צריכים להיות גאים בעצמכם. כל הכבוד.״

— תומר, בסיום השיעור